בהמשך לקריאה זו מוצג תרגום לערבית במלואו של ניירו של תמר היימן, “מושג הביטחון הלאומי ה”חדש”: עיצוב המושג ושאלות לדיון”, ושל מסמך נתניהו בנושא הביטחון הלאומי הישראלי. התרגום שומר על מבנה הטקסט המקורי, עם הפרדה בין עמדות המחבר והניתוח המובא בהקדמה זו.
אחמד אלקודא ועלי חגאזי
- אידאולוגיית הביטחון הישראלית עוברת שינוי שחורג מביקורת על הכלים הצבאיים להגדיר מחדש את תפקידה של הכוח והגדרות הביטחון ויחסו לזהות הלאומית, שינוי שהתעצם במעשה לאחר ה-7 באוקטובר 2023, לפני שמספר עקרונותיו התבטאו פומבית במסמך נתניהו משנת 2026.
- מרכז הכובד במחשבה הביטחונית הישראלית עובר מניהול איומים והרתעת אויבים למניעת היווצרות סיכונים פוטנציאליים, באמצעות הרחבת יוזמה התקפית ופעולות מנע, כאשר ההרתעה והאזהרה המוקדמת נותרות כלי בסיסי בביטחון הלאומי.
- מושג ההגנה המתקדמת משכתב את הקשר בין גבולות לבין הכוח הצבאי, כאשר הערכות ביטחוניות מהוות בסיס להרחבת המרחב ההגנתי מחוץ לגבולות המוכרים, מה שעלול להפוך אזורים חיץ למקור מתמשך למתחים ולהסלמה.
- השוואה בין היימן, נתניהו ומסמכי המכון ללימודי ביטחון לאומי מגלים חילוקי דעות בקרב הממסד הביטחוני בישראל לגבי מקורות הביטחון ומגבלות שימוש בכוח, במיוחד ביחס בין העליונות הצבאית להסדר פוליטי, ובין יוזמה התקפית ליציבות אזורית.
- הסוגיה הפלסטינית תופסת מקום מרכזי בשינוי הביטחוני הישראלי, כאשר המפנה בהכרה בייחודה הלאומי והרחבת ההתיישבות מחזקים את הגיון השליטה בשטח וניהול האוכלוסייה על חשבון צמצום אפשרויות להסדר פוליטי מבוסס זכויות וריבונות.
- התמודדות עם חולשת המדינות הערביות כהזדמנות אסטרטגית משלבת פרדוקס ביטחוני עמוק, שכן ההתפוררות האזורית יכולה להניב הישגים צבאיים קצרים אך מובילה לסביבות פגיעות יותר, מגבירה את הסיכוי למעורבות חוזרת ומחלישה סיכוי לבניית הסדרים ביטחוניים יציבים.
- הכנסת ההתיישבות, המורשת והזהות היהודית לעקרונות הביטחון הלאומי חורגת מתפקידה הסמלי-פוליטי ומצביעה על התערבות גוברת בין עיצוב הזהות הלאומית לקביעת העדיפויות הצבאיות והגאוגרפיות של המדינה.
- השאיפה הישראלית לעצמאות צבאית וטכנולוגית מעלה דילמה של משאבים וקיימות, כאשר העלייה בהוצאות הביטחוניות והרחבת היכולות המקומיות דורשת השקעות אנושיות וכלכליות נרחבות, במקביל להמשך תלות בישראל בבעלות בריתן וברשתות בינלאומיות.
- השינויים הביטחוניים בישראל משפיעים ישירות על הסביבה האסטרטגית בירדן, פלסטין, סוריה ולבנון, דרך עתיד הגדה המערבית, האזורים החיץ והריבונות האזורית, והסכנה להתרחבות הפער בין ההסכמים הפוליטיים להתנהלות הביטחונית בשטח.
- הדילמה המרכזית של האידאולוגיה הביטחונית הישראלית המתפתחת היא הפוטנציאל שהעליונות הצבאית תהפוך מדרך להשגת ביטחון למקור להתרחבות אסטרטגית שקשה לשלוט בה, וככל שהשטח שהישראל שואפת לשלוט בו בשם הביטחון מתרחב, כך גדלים המחויבויות, האיומים והעימותים שעליה לנהל.
במלחמות ממושכות, אידאולוגיות ביטחוניות משתנות לעיתים לפני שהמדינות מודיעות באופן רשמי על שינוי. החלטות צבאיות מצטברות, הגבולות לשימוש בכוח מתרחבים, וההליכים שנכפו בשל נסיבות יוצאות דופן הופכים לכללים יציבים בניהול הביטחון. כאשר השינוי מגיע לרמה של הגדרת הקשר בין מלחמה ושלום, בין גבולות וריבונות, ובין זהות לאומית ומקורות כוח, העניין נעשה עמוק יותר ממשקף אסטרטגיה צבאית; הוא נוגע לטבע המדינה עצמה ולדימוי שהיא שואפת לכפות בסביבתה האזורית.
זו מאפשרת פתיחה לקריאת הנייר שפרסם האלוף במילואים תמר היימן, מנהל המכון ללימודי ביטחון לאומי (INSS), ב-12 באוקטובר 2026, תחת הכותרת “מושג הביטחון הלאומי ה”חדש”: עיצוב המושג ושאלות לדיון”. היימן מנסה להגדיר את העקרונות השולטים במעשה הביטחוני הישראלי מאז ה-7 באוקטובר 2023, מתוך הנחה שישראל עברה שינוי במושג הביטחון הלאומי, כאשר עקרונותיו נקבעים במעשה הביטחוני עוד לפני פרסום חזונו המוכר של נתניהו ב-18 באוקטובר 2026.
מסמך “מושג הביטחון הלאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו”, שהוצג על ידי לשכתו ב-18 באוקטובר 2026, לפני תשעה ימים לבחירות לכנסת ב-27 באותו החודש, מוסיף מימד נוסף לדיון זה. הוא מציג עקרונות מדווחים שמאפשרים השוואת הכיוונים שהיימן מסיק מהמעשה לכיוונים שנתניהו מציג כעדכון התפיסה הביטחונית. הקריאה המשותפת מגלה חפיפה בהעדפת המניעה והיוזמה התקפית והרחבת כלים הגנתיים, לצד הבדלים באופי הטקסטים וגבולות המסקנות שניתן להפיק מהם.
חשיבות הנייר נובעת ממיקומו המוסדי של מחברו, שכיהן כראש אגף המודיעין הצבאי “אמ”ן” בין 2018 ל-2021, ומהמהות הוויכוח שהוא מעורר בתוך החשיבה האסטרטגית בישראל. הנייר עוסק בשינוי תפקידה של הכוח הצבאי, בגבולות המרחב הביטחוני הישראלי, בעתיד היחסים עם הפלסטינים, המדינות הערביות וארצות הברית, ומגיע לשאלה המרכזית שהיימן מעלה: איזו מדינה שואפת ישראל להיות אחרי ה-7 באוקטובר?
המכון והקשר לדיון הביטחוני בישראל
המכון ללימודי ביטחון לאומי הוקם ב-2006 במתכונתו הנוכחית, כהמשך למרכז ללימודים אסטרטגיים שהקימה אוניברסיטת תל אביב ב-1978, בעקבות מלחמת אוקטובר 1973 וחשיפת כשלונות בהערכת המודיעין והנחות היסוד של המערכת הביטחונית הישראלית. המרכז הפך לאחר מכן למוכר בשם “מרכז יפה ללימודים אסטרטגיים” לפני שהשתנה למכון ללימודי ביטחון לאומי. המכון פועל כמוסד עצמאי עם אוריינטציה מדינית, המשלב מחקר אקדמי עם ניסיון צבאי, מודיעיני ודיפלומטי, ושואף להשפיע על הדיונים וההחלטות בנושאי הביטחון הלאומי בישראל.
יש לעצור ולהתבונן בהתפתחות זו; המרכז נוצר במקור כתגובה למשבר במושגים הביטחוניים שפרץ אחרי מלחמת 1973, וכיום מתמודד עם שאלות דומות בעקבות כישלון ה-7 באוקטובר 2023. בשני המקרים מקבל יחסי הגומלין בין הנחות המודיעין, האידאולוגיה הצבאית וההחלטה המדינית מקומה המרכזי. אולם הדיון הנוכחי מתרחב כדי לכלול את טבע זהותה של המדינה ומגבלות המלחמה כאמצעי להשגת ביטחון.
נייר היימן מקבל משמעות נוספת כאשר קוראים אותו בהקשר להתפתחות הדיון האסטרטגי בתוך המכון עצמו, שפרסם ב-מרץ 2025 מסמך על אידאולוגיית הביטחון הלאומי והכיוונים המדיניים לשנים 2025–2026, שבו השתתף היימן, והציג תפיסה המבוססת על שילוב בין כוח צבאי, שותפויות אזוריות ובינלאומיות, שמירה על גבולות מוכרים וחיזוק אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה. באוגוסט 2026 פרסם החוקר עופר שילח, הממונה על תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון, מחקר המבקר את הלוגיקה של האסטרטגיה הביטחונית החדשה ומה שעלול להתלוות אליה ממלחמות ממושכות ועומסים כלכליים, צבאיים ופוליטיים.
בהקשר זה מהווה נייר היימן ניסיון לעיצוב מהות השינוי המתהווה ולהכניסו לדיון. הרצף בין הטקסטים חושף מחלוקות מחשבתיות בתוך הקהילה המחקרית הביטחונית הישראלית בנוגע למקורות הביטחון, לגבולות השימוש בכוח, ולקשר בין עליונות צבאית ליציבות פוליטית.
מניהול האיום למניעת היווצרותו
הקריאה שמציע היימן מבוססת על עשרה עקרונות שהסיק מהמעשה הישראלי הנוכחי, הכוללים עדיפות לזהות היהודית על פני שיקולים דמוקרטיים, התייחסות לשלום ככלי זמני, התייחסות לחולשת המדינות הערביות כמצב שניתן לעשות בו שימוש ביטחוני, אימוץ מלחמה תמידית ויוזמה התקפית, הרחבת ההגנה המתקדמת וההתיישבות, ושאיפה לעצמאות אסטרטגית ותעשייתית גדולה יותר מארצות הברית.
המחבר מדגיש שעקרונות אלה הם ניסוח תיאורטי סובייקטיבי ומכוון להגזמה, שמטרתו לחשוף את ההיגיון האפשרי העומד מאחורי המדיניות הביטחונית ולעורר דיון סביבו. לכן, קריאת הנייר מחייבת הבחנה בין האידאולוגיה המועמסת שהיימן מרכיב מחדש, לעמדתו הביקורתית על תוצאותיה, ולמדיניות המעשית שניתן לנתח ולאמת.
לדעונתנו, השינוי החשוב ביותר הוא המעבר ממרכז כובד בניהול איומים לניסיון למנוע את היווצרם מלכתחילה. החשיבה הביטחונית הישראלית המסורתית התבססה על הרתעה, אזהרה מוקדמת והכרעה צבאית, עם שימוש במבצעים מניעתיים ויוזמתיים בתנאים מסוימים. התפיסה שהיימן דן בה מרחיבה את תחום ההתערבות הצבאית לכלול יכולות שעשויות להפוך בעתיד לסכנה, ומעניקה ליוזמה התקפית עדיפות מתמשכת על פני המתנה להתהוות הסכנה או פעולה אווירתית נגדית.
ההשלכות האסטרטגיות של שינוי זה עוברות מגודל הכוח לשימוש לזמן בו הוא מופעל ולקריטריונים להכרזתו. ההרתעה מבוססת על השפעה על חישובי היריב דחיית התנהגות מסוימת, בעוד הלוגיקה המניעתית מרחיבה את טווח השימוש בכוח לכלול איומים מתהווים, ומעניקה משקל רב יותר להערכת היכולות העתידיות בהחלטה הצבאית. ההרחבה הזו, בהיעדר קריטריונים ברורים להבחין מתי איום הוא ממשי ומתי לא, עלולה להוביל לירי על כישורים שטרם התגבשו כאיומים קרובים. ככל שההגדרה מתרחבת לכלול פוטנציאל עתידי, גבולות הזמן של המבצע הצבאי מתערפלים והסיכוי לחזרתם עולה, במיוחד כאשר הנמכת יכולת קיימת עלולה להביא להופעת יכולת חלופית, וניסיון למנוע בנייה מחדש עלול להוביל לסבב נוסף של שימוש בכוח.
כאן משתנה גם הקריטריון להצלחה הביטחונית; בתפיסה שמעניקה עדיפות להרתעה ויציבות קשורה היכולת של המדינה להקטין את הסיכוי לפרוץ מלחמה ולהארכת תקופות של שקט. כשמטרת הפעילות היא הסרה תמידית של איומים פוטנציאליים, הישגים מבצעיים חוזרים יכולים להתקיים במקביל להמשך הסכסוך והתרחבותו. השאלה על הקשר בין עליונות צבאית לתוצאה הפוליטית נעשית דחופה יותר: האם השמדת יכולות צבאיות של אויבים מייצרת מערכת אזורית יציבה יותר, או שמשנה בעליונות לאיומים חדשים שדורשים התערבויות ממשיכות?
מסמך נתניהו מבטא שינוי זה ישירות; הוא מעניק עדיפות למניעת איומים וליוזמה התקפית מול הלכידות וההגנה, ומכליל התקפות מנע נגד איומים מתהווים. עם זאת, הוא שומר על הרתעה ואזהרה מוקדמת ככלים בסיסיים. על כן, השינוי נוגע לסידור הכלים ומרכזיות היוזמה ההתקפית, ואינו מצביע על היעלמות אלמנטים של התפיסה המסורתית.
מהגנה על הגבולות להרחבת המרחב הביטחוני
השינוי השני מתבטא בהגדרת הגאוגרפיה הביטחונית מחדש; היימן דן במושג “הגנה מתקדמת” המבוסס על הקמת אזורי ביטחון מחוץ לגבולות, העברת עימות לאדמות האויב, ושימוש בפריסה צבאית, בהתיישבות ובישובי אזרחים במסגרת מערכת ההגנה. האזורים המדוברים כוללים את רצועת עזה, דרום לבנון, שטחים בסוריה, לצד הגדה המערבית.
הסכנה בתפיסה זו היא הפיכת המרחב הביטחוני למרחב נייד שנקבע על פי הערכות איומים וצרכי המבצעים הצבאיים. גישה זו משכתבת את הקשר בין גבולות לכוח, שכן הערכות הביטחוניות מהוות בסיס להרחבת הפריסה הצבאית והאזורים שהישראל שואפת לשלוט בהם או לשמור על נוכחות צבאית בהם, ומעניקה למרחב הביטחוני אופי משתנה שחורג מהגבולות המוכרים.
הלוגיקה הזו נושאת סתירה אסטרטגית המצריכה בדיקה, שכן ככל שמתרחבים האזורים שנתפסים כחיוניים לביטחון, עולה גם שטח ההגנה הנדרש, ומתרבים מוקדי החיכוך עם האוכלוסייה, הכוחות המקומיים והמדינות השכנות. תהליך זה עלול ליצור דרישות ביטחוניות נוספות המוצדקות בהרחבת הפריסה הצבאית. במצב של חיזוק ההגנה המתקדמת, נוצר תהליך מתמשך של הרחבה ביטחונית בו ניסיון למזער סיכונים יוצר מקורות חדשים לחיכוך ולהסלמה.
הבעיה מתעצמת כאשר ההתיישבות והישובים האזרחיים נכללים בחשבון ההגנה, שכן נוכחות האוכלוסייה האזרחית באזורי הסכסוך מחייבת התחייבויות ביטחוניות מתמשכות ומקשה על הפרדה בין תפקודים צבאיים לשיקולים פוליטיים ודמוגרפיים. הדיון עובר מגבולות לשאלת טבע השטחים הכלולים במרחב הפוליטי והבטחוני של ישראל.
במסמך, הצטלבות זו מתבטאת בעיקרון ההגנה שמשלב דחיית הפלישה בגבולות והקמת אזורי חיץ “כאשר יש צורך”. משמעות הביטוי היא הכנסת פריסה חיצונית כאמצעי הגנה שאינו מוגדר גיאוגרפית, לאורך זמן או בתנאים לסיומו. השאלה מי קובע את הצורך ומה קריטריון סיום השירות הופך לחלק מהערכת התפיסה.
הסוגייה הפלסטינית, המדינות הערביות והתפיסה הביטחונית
אחד העקרונות הרגישים בנייר חורג מהפעולה הצבאית לממדים הפוליטיים של הסכסוך. היימן מציג תפיסה שמכחישה את הלגיטימציה של התנועה הלאומית הפלסטינית ומפרשת את הסוגיה הפלסטינית כהמשכה של סכסוך ערבי-ישראלי תמידי. על פי תפיסה זו, האפשרות להקמת מדינה פלסטינית נפרדת סותרת את מושג הביטחון, בעוד הרחבת ההתיישבות וממשל מקומי מוגבל לפלסטינים מוצגים כאלטרנטיבה לניהול המציאות הקיימת.
משמעות המהפכה היא הגדרת נושא הסכסוך עצמו מחדש. כאשר הפלסטינים מוגדרים כחלק מתחרות ערבית מתמשכת, והכרה בזהותם הלאומית העצמאית פוחתת, ההסדר הפוליטי מאבד את מקומו כמסגרת פוטנציאלית לסיום הסכסוך. לעומת זאת, כאשר הסוגיה הפלסטינית מטופלת כנושא לאומי ופוליטי, אפשרויות הקשורות לזכויות, ריבונות, גבולות והסדר נשארות חלק מהדיון האסטרטגי, אף שהמחלוקות סביבן עמוקות.
יש צורך בהבחנה יסודית כאן: היימן מציג תפיסה זו כאחד העקרונות האפשריים של האידאולוגיה החדשה במסגרת ביקורתית. המשמעות האנליטית הרחבה היא שהכנסת הכחשת הזהות הלאומית הפלסטינית לתהליך ביטחון לאומי הופכת את השליטה בשטח וניהול האוכלוסייה לאלטרנטיבות להסדר פוליטי ומרחיבה את השדה לסכסוך ממושך על ריבונות, זכויות ולגיטימציה.
היימן מציע עקרון משמעותי נוסף, שלפיו המדינות הערביות נתפסות כישות חלשות או מלאכותיות, חסרות בסיס לאומי מלוכד, כך שהתפרקותן או חולשתן מתמשכת מייצגים הזדמנות אסטרטגית לישראל. חומרת הרעיון נובעת מחידוש ההגדרה של הקשר עם הסביבה האזורית על בסיס העדפת חולשת המדינות השכנות על פני יציבותן.
הלוגיקה הזו מבוססת על הנחה שהתמודדות עם ישויות מפוצלות או חברות מפולגות מאפשרת לישראל מרחב ביצוע צבאי ופוליטי רחב יותר מאשר עבודה עם מדינות יציבות בעלות מוסדות חזקים ויכולת לקבל החלטות ריבוניות מלוכדות. עם זאת, הנחה זו מתנגשת בטבע האיומים שמתפתחים בסביבות פגיעות, בהן מתרחבות רשתות ההברחות וקבוצות חמושות, מתרבות מרכזי הכוח ופוחתת יכולת הממשלות לאכוף הסדרים ביטחוניים ולהתחייבויות פוליטיות.
כאן מתגלה פרדוקס אסטרטגי חשוב: חולשת המדינה השכנה עלולה להשיג הישגים טקטיים קצרים, אך מוגבלת ביכולת כל צד לבנות הסדר ביטחוני יציב עמה. מדינה שאינה שולטת בפועל באדמתה אינה מצליחה להבטיח גבולות, לשלוט על גורמים חמושים ולכפות הסכמים, מה שמגבירה את התדירות והעלות של התערבויות צבאיות חיצוניות.
לפיכך, העדפת חולשת המדינות הערביות, אם תהפוך לעיקרון ביטחוני יציב, עשויה ליצור את הסביבה שבה ישראל תשתמש להצדיק את ההתערבויות המתמשכות שלה. זאת מתנגשת גם עם הפרספקטיבה של חלק מהממסד האסטרטגי בישראל על חשיבות שיתוף פעולה עם מדינות ערב יציבות ועל בניית שותפויות ביטחוניות וכלכליות אזוריות.
היעדר זה מקבל משמעות נוספת בהשוואה להשתלבות ההתיישבות בעקרונות הקשורים לזהות הלאומית ולסולידריות הפנימית, וזאת כשהפרדוקס מראה על נוכחות הארץ בתפיסה הביטחונית והסמלית של המדינה לעומת המקום המצומצם המוקצה לטיפול בזכויות הפוליטיות והלאומיות של הפלסטינים. השאלה מתחזקת בהשוואת מסמך נתניהו לתפיסת המכון לשנת 2025, שהעניקה למעמד ההפרדה הפוליטית והגאוגרפית בין הישראלים לפלסטינים מקום בולט יותר בדיון על עתיד הביטחון הלאומי.
ההשוואה למסמך המכון משנת 2025 מצביעה על הבדל עמוק יותר במעמדה של הסוגיה הפלסטינית בחישובים הביטחוניים הישראליים. אף שהמסמך מסרב לקבוע אפשרות להסדר סופי בטווח הקרוב, הוא קורא לנקוט צעדים להפרדה פוליטית, גאוגרפית ודמוגרפית בין ישראלים לפלסטינים, ומזהיר שהרחבת ההתיישבות לעומק השטחים הפלסטינים דוחפת לכיוון מדינת האחדות, עם השלכות על הזהות היהודית והדמוקרטית של ישראל. המסמך גם מקשר את ביטחון ישראל לשמירת גבולות מוכרים, לחיזוק הסכמי שלום קיימים ולשותפויות אזוריות. לעומת זאת, מסמך נתניהו מעניק ליוזמה צבאית וליצירת אזורי חיץ מקום מרכזי בתפיסה הביטחונית, ומכליל את ההתיישבות כיסודות הזהות והסולידריות הלאומית, תוך היעדר עיבוד פוליטי מפורט לעתיד הסוגיה הפלסטינית. הפער הזה מגלה הבדל בתפיסת הקשר בין ביטחון לריבונות; מסמך המכון מעניק להסדר המדיני וההפרדה הגאוגרפית תפקיד בהשגת ביטחון ארוך טווח, בעוד מסמך נתניהו שם דגש על העוצמה הצבאית והיכולת למניעת איומים, תוך השארת היחס בין כלים אלה לעתיד ההסדר הפוליטי פתוח לפרשנות.
זהות לאומית וגבולות הכוח
הקשר בין אידאולוגיית הביטחון לזהות הלאומית מהווה את התרומה המחשבתית המרכזית בנייר זה. היימן מבדל בין שלושה מישורים מקושרים: זהות לאומית שקובעת את טבע המדינה וערכיה, מושג ביטחון לאומי המתרגם זהות זו לעקרונות אסטרטגיים יציבים יחסית, ומדיניות ביטחון שממשלות מיישמות בהתאם לאפשרויות פוליטיות ואידאולוגיות.
בהסתמך על הבחנה זו, היימן סבור שהשינוי העמוק במושג הביטחון עשוי לחשוף שינוי רחב יותר בזהותה של ישראל עצמה, במיוחד כאשר מזהים את הזהות היהודית כעדיפה על עקרונות הדמוקרטיה והשוויון, והופכים את המלחמה ממצב יוצא דופן למצב ממושך הקבוע קיומה של המדינה.
רעיון זה מאפשר קריאה מורכבת יותר של הקשר בין ביטחון לבין הפוליטיקה הפנימית. האידאולוגיה הביטחונית קובעת את טבע האיומים שהמדינה מתכוננת להתמודד איתם, ומשפיעה על חלוקת המשאבים הכלכליים, מעמד הצבא, גבולות הרשות המבצעת, והקשר בין המדינה לאזרחיה. כאשר מצב המילואים הצבאי הופך לממושך, מתגברת יכולת השיקולים הביטחוניים להשפיע על הדיון הציבורי, המוסדות האזרחיים והעדיפויות הכלכליות.
עם זאת, נדרשת הערת השוואה היסטורית לבדיקת ההבדל בין האידאולוגיה המסורתית לזו המתפתחת. הניסיון הישראלי הקודם כלל שימוש נרחב בכוח מונע ויוזמתי, התערבות צבאית מחוץ לגבולות, מדיניות כיבוש והתיישבות. פרקטיקות אלה הופיעו בשלבים שונים, כולל מלחמת לבנון 1982 ומבצעים צבאיים מרובים לאחריה. לפיכך, אלמנטים מרכזיים באידאולוגיה שנידונה לנוכח הכתיבה של היימן שורשם עמוק בהיסטוריה האסטרטגית הישראלית.
לנו, הניתוח המדויק הוא לשקול את השינוי הנוכחי כמרדד של רמת מרכזיות כלים אלה, הרחבת תחום השימוש בהם, וטיב ההצדקה הפוליטית והאידאולוגית שמלווה אותם. הניסיון הקודם סיפק תקדימים לשימוש בכוח ולהרחבת השליטה, אך חשיבות השלב הנוכחי היא בהיתכנות שעקרונות אלה יהפכו לעקרונות השולטים במושג הביטחון הלאומי.
ההבחנה בין המשכיות לשינוי היא מהותית, כיוון שהיא מונעת הפחתת העניין רק לתוצאות ה-7 באוקטובר, ומאפשרת הבנה של הקשר בין צבירת המדיניות הביטחונית במהלך עשורים לבין הזעזוע שמספק הצדקות חדשות להרחבת השימוש בכלים אלו.
הקשר בין זהות לביטחון מתקשר לפרק “רוח העם” במסמך נתניהו, המשלב מדינה לאומית של העם היהודי, שלטון דמוקרטי, נכונות ללחימה, התיישבות ומורשת. שילוב זה מאפשר לגלות כיצד לסדר את אלמנטים אלה במקרה של סתירות ביישום, אך אינו מוכיח בפני עצמו שהמסמך מצהיר על עניית הדמוקרטיה לזהות היהודית. כמו כן, הכללת ההתיישבות בכוחות הגיבוש והזהות מעניקה לה תפקיד העל מעבר לשיקולים צבאיים ישירים, מבלי להגדיר את תחום היישום הגאוגרפי.
משמעות הקישור היא שזהות לאומית הופכת לאחד ממקורות קביעת העדיפויות הביטחוניות, ומעניקה לנושאי הקרקע, ההתיישבות והמורשת מעמד שמעבר לשיקולים תרבותיים וסמליים, ומאפשרת חפיפה הולכת וגוברת בין מטרות עיצוב הזהות הלאומית לבין מטרות צבאיות, במיוחד כאשר השליטה על הקרקע נחשבת רכיב בבניית הביטחון הלאומי.
עצמאות אסטרטגית ומגבלות המשאבים
הנייר עוסק גם בכיוון של הפחתת התלות בארצות הברית, וחיזוק העצמאות התעשייתית, הצבאית והטכנולוגית. כיוון זה משקף, בתפיסה המוצגת על ידי היימן, אמונה כי הקשר ההדוק עם המעצמות עלול להטיל מגבלות פוליטיות ותפעוליות על חופש ישראל להשתמש בכוח, ובניית יכולות מקומיות עצמאיות מהווה ערובה לשימור העליונות הצבאית.
ההיבטים הכלכליים והחברתיים של השינוי מתבהרים במחקר של עופר שילח, שפורסם באוגוסט 2026, המבקר את האסטרטגיה המכונה “ספרטת העצמות”, ומזהיר שהשילוב בין מלחמה מתמשכת, הרחבת מרחבים ביטחוניים ותלות גוברת בייצור צבאי מקומי עשויים להביא לעומסים שמעבר ליכולת הכלכלה והחברה הישראלית לשאת. שילח מקשר בין המשך הפעילות הצבאית, שחיקת כוחות המילואים, השבתת הפעילות הכלכלית, והחלשת הסולידריות החברתית, בהתבסס על הערכות כלכליות המראות מתיחות בין הגידול המתמשך בהוצאות ההגנה לדרישות הצמיחה. לעומת זאת, מסמך נתניהו כולל את הרחבת תקציב ההגנה, חיזוק התעשייה הצבאית והעצמאות הטכנולוגית כעדיפויות הכרחיות לשימור העליונות ולמניעת איומים. הפער הזה מצביע על חילוקי דעות בהערכת היחסים בין המשאבים ליעדים הביטחוניים; בעוד שנתניהו מתייחס להרחבת היכולות כדרישה לחיזוק הביטחון, שילח מעלה שאלות לגבי יכולת הכלכלה והחברה לממן ולתחזק יכולות אלה. הדילמה היא שהשאיפה למקסם את העוצמה הצבאית עלולה לשחוק את המשאבים הכלכליים והאנושיים שעליהם מתבססת העליונות הצבאית עצמה.
כאן נגלית פרדוקס הקשור לטבע הכוח הישראלי, לפיו ככל שהמחויבויות הצבאיות והגאוגרפיות מתרחבות, כך גדלה הצורך במשאבים ובשותפויות חיצוניות, בזמן שהתפיסה החדשה מדרבנת לצמצום התלות בהן. ניגוד זה עלול להרחיב את הפער בין היעדים הביטחוניים לבין המשאבים הזמינים להגשמתם, במיוחד אם העימותים החוזרים יהפכו למצב ארוך טווח.
חילוק נוסף מגיח בהשוואת תפקיד הבריתות החיצוניות בתפיסות הביטחוניות השונות. מסמך מכון הביטחון הלאומי של 2025 התייחס ליחסים האסטרטגיים הייחודיים עם ארצות הברית כאחד מהנכסים החשובים לכוח הישראלי, וקשר את הביטחון הלאומי להשתלבות בכלכלה העולמית, שמירת התמיכה הבינלאומית, וחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והפוליטי עם מדינות ערב. לעומת זאת, מסמך נתניהו מקנה עדיפות גוברת לעצמאות בייצור נשק ופיתוח טכנולוגיות מתקדמות, לצד המשך הדגש על חשיבות הבריתות האזוריות והבינלאומיות. ההבדל מתרכז בהערכת מידת התלות הראויה בחוץ ובטבע המשאבים שיש לאבטח מקומית. מבחינתנו, הפרדוקס הוא שצמצום ההתלות החיצונית בתחום הנשק דורש השקעות ויכולות טכנולוגיות ותעשייתיות התלויות ברשתות רחבות של מימון, ידע וסחר בינלאומי. לפיכך, הרחבת העצמאות הצבאית עלולה להגדיל את הצורך בצורות מסוימות של תלות כלכלית וטכנולוגית הדדית, מה שהופך השגת עצמאות מלאה למורכבת יותר מהקמת תעשיות הגנה בלבד.
מסמך נתניהו ומה שהפך להכרזה פוליטית
בנוסף לחפיפות הקודמות, המסמך מציג נרטיב פוליטי של תוצאות המלחמה; הוא מייחס לישראל מניעת סכנת השמדה גרעינית ופירוק המצור האיראני. נרטיב זה ממלא תפקיד בהצדקת עדכון התפיסה הביטחונית: הוא מציג את ההישג הצבאי שממשלת ישראל טוענת לו כבסיס לאימוץ עקרונות חדשים. לפיכך, יש להפריד בין ניתוח תפקיד הטענות הללו בטקסט לבין אימות נכונותן או להישארות התוצאות שהן מציינות.
הגדרת הניצחון חושפת היבט מרכזי במבנה זה; היא מקושר לשבירת כוח האויב ואמונתו ביכולתו לייצר איום ממשי. ההגדרה קובעת את התוצאה הרצויה בכוח היריב וברצונו, אך אינה מפרטת את צורת ההסדרים המדיניים שיהיו לאחר הקרב. כאן נפגשים ניתוח המסמך והשאלה שהעלתה קריאת היימן: מה הופך את ההישג הצבאי למצב פוליטי שמפחית את הצורך במלחמה חוזרת?
המסמך מוסיף את “העימות על התודעה” ככלי ביטחון, עם שימוש בבינה מלאכותית ובהתמודדות עם אנטי-ציונות ואנטישמיות בינלאומית. זה מרחיב את תחום העימות לתחומים של תפיסות, לגיטימציה ותדמית בין-לאומית. עם זאת, השילוב בין אנטי-ציונות לאנטישמיות בסעיף אחד אינו מסיר את ההבדל בין ביקורת על פרויקט פוליטי לבין שנאה ליהודים; נדרש ניתוח של האופן שבו שילוב זה משמש בטיפול בביקורת חיצונית על המדיניות הישראלית.
מהטקסט המוצהר לאידאולוגיה מוסדית
נייר היימן תורם לחשיפת המתח בין הלוגיקה של הביטחון הצבאי לבין יסודות הביטחון הלאומי הרחב. עוצמתו היא בהדגמה שהבחירות הצבאיות נושאות הנחות פוליטיות ואידאולוגיות, ושינוי בכלי השימוש בכוח עשוי להיות קשור לשינוי בתפיסת המדינה את עצמה ואת תפקידה באזור.
מסמך נתניהו מצמצם את הפער בין הסקת עקרונות מהמעשה ובין טקסט פוליטי מוכר, אך אינו פוסק את מידת האימוץ המוסדי. הוכחה לשינוי יציב במושג הביטחון מחייבת מעקב אחר השתקפות העקרונות בתכנון הצבאי, הקצאת המשאבים וקבלת ההחלטות, והבחנה בין הכרזת הכוונות לבין אימוץ כללי ביצוע שמסדירים אותן.
חשיבות הבדיקה עולה כאשר מטרות מתחרות על משאבים או סותרות ביישום. המוכנות המתמשכת, הגדלת הייצור המקומי והעליונות הטכנולוגית דורשות הוצאות וכוחות אדם; הרחבת חופש הפעלת הפעולה הצבאית עלולה ללחוץ על הבריתות שהמסמך שואף לחזק. רשימת העקרונות לבדה אינה מגדירה את סדרי העדיפויות או מנגנון הכרעה במחלוקות אלה.
זוית ביקורתית אחרת קשורה למסגרת ההערכה שבוחר המחבר, שמתמקד בעיקר באיומים שהאידאולוגיה החדשה עשויה להטיל על עתיד ישראל, זהותה הדמוקרטית, כלכלתה ויחסיה החיצוניים. השלכות האידאולוגיה על הפלסטינים ועל המדינות הערביות נוכחות בדיון, אך ניתוחן מנקודת ריבונות, זכויות ויציבות אזורית דורש הרחבה. מנקודת מבט אזורית, הנושא חורג מעלות המדיניות בישראל לאפקטים שהיא פוגעת בהם בחברות בתוך התחום שהמדינה שואפת להכניס לשיקוליה הביטחוניים.
כאן עולה הצורך להפריד בין שתי שאלות מקושרות: עד כמה האידאולוגיה החדשה מסוגלת לייצר ביטחון לישראל, ועד כמה היא משפיעה על יצירת חוסר ביטחון במדינות ובחברות השכנות. ייתכן שכמה פעולות צבאיות יעילות בהפחתת איום מיידי, בעוד ההשלכות הפוליטיות והגאוגרפיות לטווח הרחוק עלולות להחליש את סיכויי היציבות האזורית. יש צורך בהערכת הקשר בין שני המישורים שמעלת מעבר להישגים מבצעיים לאפקטים אסטרטגיים ממושכים.
המשמעויות בירדן ובאזור
התפיסה הביטחונית המכחישה את הייחודיות של הסוגיה הלאומית הפלסטינית ומגדירה אותה מחדש כסכסוך ערבי-ישראלי מתמשך מרחיבה את ממדי העימות הפוליטי והאזורי, בכך שהמשכיות השליטה בשטחים הפלסטיניים וסירוב להקמת מדינה עצמאית נחשבים למקור למתחים עם מדינות ערב, ומעמיד את הקשרים הקיימים עם ישראל בפני אתגרים גוברים, במיוחד לאור התפשטות ההתיישבות ופגיעה בסיכויי הסדר מדיני. מצב זה מודגש במיוחד בירדן, בשל קשר ביטחונה הלאומי, יציבותה הפוליטית והמאזן הדמוגרפי שלה עם עתיד הסוגיה הפלסטינית ועתיד הגדה המערבית. העניין כולל גם את מצרים ואת היכולת של היחסים האזוריים להימשך לנוכח פער גובר בין ההסכמים הפוליטיים לבין אופי ההתנהלות הביטחונית בשטח.
לגבי סוריה ולבנון, הבעיה ברורה אף יותר עם קשרי הביטחון שלהם לסוגיות ריבונות, מונופול נשק המדינה ובניית המוסדות מחדש. מכיוון שכל תפיסה ביטחונית ישראלית המבוססת על שמירת אזורי השפעה או כיפוף הסדרים חד-צדדיים ארוכי טווח עלולה להקשות מאוד על בניית מערכת ביטחון יציבה בגבול. ההשפעה גוברת כאשר ההתערבויות הצבאיות משתלבות עם תחרות פנימית וריבוי שחקנים מקומיים ואזוריים.