הצעתו של יו״ר מפלגת “ישראל ביתנו | ישראל ביתנו ” אביגדור ליברמן להטיל על ירדן את האחריות הביטחונית והמנהלית בחלקים מן הגדה המערבית עוררה ויכוח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. בריאיון ל-“בשבע | Besheva” סבר ליברמן כי הרשות הפלסטינית אינה מסוגלת עוד לנהל אזורים אלה, וכי על ישראל למצוא גורם שיישא באחריות להם. במהלך הריאיון הוא הזכיר את האזורים B+C, לפני שהבהיר בהמשך כי התכוון ל-A+B.1
נתניהו תקף את ההצעה ותיאר את ליברמן כאיש שמאל, תוך שהוא דורש ממנו לחזור בו מהצעה העלולה לאפשר לצבא הירדני להשתלט על מה שכינה “אדמות ישראל”. ליברמן השיב בהבהרת תפיסתו: שליטה ישראלית מלאה ורציפות גיאוגרפית בין חלקי אזור C, ומנגד הטלת ניהול A+B על ירדן במקום על הרשות הפלסטינית. הוא תיאר את הנוסחה שהוא מציע כ“קונפדרציה ישראלית–ירדנית”.2
תיאורו של נתניהו את ליברמן כמי שמן “השמאל” מקבל משמעות נוספת לנוכח התחרות האלקטורלית הישראלית. נתניהו לא דן בהצעה רק כהסדר לניהול הגדה, שכן הציג אותה כוויתור על השליטה הביטחונית שאין על מצביעי הימין לקבלו. ליברמן השיב באמצעות אזכור נאום בר-אילן, שבו דיבר נתניהו בעבר על האפשרות להקמת מדינה פלסטינית, לפני שהוא עצמו הדגיש את הצורך בהותרת אזור “C” תחת שליטה ישראלית מלאה. בכך קיבל הוויכוח ממד אלקטורלי, כאשר שני הצדדים התחרו בהצגת עמדותיהם ככאלה הדבקות ביותר בשליטה הישראלית בגדה, בעוד זכותם של הפלסטינים לקבוע את עתידה נותרה מחוץ לדיון.
אם הדיון נעצר בתגובתו של נתניהו, נראה היה שהמחלוקת נוגעת לכניסת כוחות ירדניים לגדה. אולם הבהרתו של ליברמן מעבירה את השאלה לרמה אחרת: כיצד ניתן לחלק את ניהול האוכלוסייה ואת השליטה על הקרקע בשלב הבא? הצעתו מטילה על ירדן אחריות לאזורים שבהם חיים רוב הפלסטינים, ומשאירה לישראל את השליטה באזור המהווה את החלק הגדול ביותר משטח הגדה. כאן ירדן אינה עוד רק חלופה מוצעת לרשות הפלסטינית; היא הופכת לחלק מהסדר המפריד בין מי שמנהל את הפלסטינים לבין מי שמחזיק בהחלטה על גיאוגרפיית אדמתם. ובוויכוח על שני הגורמים שימלאו תפקידים אלה, הפלסטינים נעדרים כבעלי הזכות לקבוע את עתיד הגדה.
אזור “C” בלב ההצעה
חלוקת הגדה המערבית לאזורים “A”, “B” ו-“C” נוצרה במסגרת הסדרי הביניים של אוסלו, שאמורים היו להוביל להסדר קבע3. אולם המשך החלוקה הפך את גורל האזורים הללו, ובייחוד אזור “C”, לבעל השפעה ישירה על עתידה של כל מדינה פלסטינית. אזור “C” מהווה כ-60% משטח הגדה, וכולל את ההתנחלויות ושטחים המפרידים בין הריכוזים הפלסטיניים ומקיפים אותם4. לכן אי אפשר לראות בשליטה בו עניין נפרד מניהול האזורים “A” ו-“B”.
חשיבותה של נקודה זו ניכרת בתגובת ליברמן עצמו. בעודו מגן על העברת האחריות על “A” ו-“B” לירדן, הוא הדגיש את הצורך ליצור רציפות גיאוגרפית בין חלקי אזור “C” ולהותירו תחת שליטה ישראלית מלאה5. ואם יחוברו האזורים המצויים תחת שליטה ישראלית באופן שמבסס מציאות זו, השאלה כבר אינה מצטמצמת לגורם המספק שירותים או נושא באחריות הביטחונית בערים הפלסטיניות, אלא משתרעת על יכולתן של ערים אלה להתחבר זו לזו ועל האפשרות להקמת מדינה פלסטינית על קרקע רציפה.
במובן זה, הצעת ליברמן מפרידה בין האוכלוסייה לבין הקרקע. היא מחפשת גורם שיישא באחריות לניהול חיי היומיום של הפלסטינים, אך דבקה בהותרת השליטה על שטח רחב מאדמתם בידי ישראל. העברת הניהול עשויה להיראות כשינוי בגורם האחראי לענייני האוכלוסייה, אולם היא אינה משיבה על השאלה הפוליטית החשובה ביותר: מה גורל האדמה שעליה אמורים הפלסטינים לממש את זכותם להגדרה עצמית? יתרה מכך, ההתמקדות בגורם המנהל אותם עלולה להסתיר את המשך השליטה בגיאוגרפיה הקובעת את עתידם.
העובדות הנוגעות לקרקע אינן נעצרות בגבולות אזור “C”. תנועת “שלום עכשיו” תיעדה צעדים ישראליים שהשתרעו גם לאזורים “A” ו-“B”, וכללו פגיעה בסמכויות הרשות הפלסטינית ולחץ על משאביה הכספיים, לצד פעילות התנחלותית באזורים הנתונים לניהולה6. אין פירוש הדבר שממשלת ישראל אימצה את הצעת ליברמן, או שהמחלוקת המוצהרת בינו לבין נתניהו היא צורנית בלבד. אך הדבר מבהיר את ההקשר שבו מוצגת ההצעה: סמכויות הרשות נשחקות, הצעדים הישראליים המשפיעים על הקרקע מתרחבים, ואז מופיעה הצעה הקוראת להטיל את ניהול האזורים הפלסטיניים על גורם אחר. מכאן מקבל הרעיון של “מי מנהל את האוכלוסייה ומי שולט בקרקע” את משמעותו המעשית.
הרשות הפלסטינית והבחירות: מי בוחר את גורם הניהול?
ליברמן יוצא מסירוב להמשך ניהולה של הרשות הפלסטינית את האזורים “A” ו-“B”, ואז מציע להגיע להסכם עם ירדן כדי שתחליף אותה באחריות הביטחונית והמנהלית. הדבר חורג מביקורת על תפקוד הרשות או מהטלת ספק ביכולתה למשול; הוא מעביר החלטה הנוגעת לעתידו של מוסד פלסטיני לדיון פוליטי ישראלי, מבלי שהרצון הפלסטיני יהיה נקודת המוצא שלו. הרשות ניתנת לביקורת, לרפורמה או לשינוי, אך השאלה מי מייצג את הפלסטינים ומנהל את ענייניהם אינה מוכרעת באמצעות מינוי חלופה לה מחוץ להם.
הצעת ליברמן הועלתה ימים אחדים לפני פתיחת שער הגשת המועמדויות לבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-26 בספטמבר 2026, על פי לוח הזמנים שהכריזה ועדת הבחירות המרכזית, כאשר ההצבעה אמורה להתקיים ב-28 בנובמבר7. קרבת שני המועדים אינה מוכיחה שליברמן התכוון להגיב לבחירות או להשפיע עליהן. עם זאת, הסמיכות חושפת פרדוקס פוליטי: בשעה שמוצג מסלול בחירות פלסטיני לעיצוב מחדש של המוסדות והייצוג, מוצגת בוויכוח הישראלי תפיסה העוקפת את המוסד הפלסטיני הקיים ומחפשת גורם שינהל אזורים פלסטיניים.
הבחירות, כשלעצמן, אינן פותרות את בעיות המערכת הפוליטית הפלסטינית או את המכשולים לעריכתן תחת כיבוש. אך הן שבות ומאשרות את העיקרון הנעדר מהצעת ליברמן: עתיד המוסדות הפלסטיניים הוא עניין שהפלסטינים קובעים. לעומת זאת, החלפת הרשות בהסדר המנוסח מחוץ למסלול זה אינה נוגעת רק לתיקון מנהלי; היא משפיעה על הגורם המפעיל סמכויות על הפלסטינים, ועל מיקומם של הפלסטינים עצמם בהחלטה הנוגעת לעתידם. סוגיה זו נעשית רגישה יותר כאשר העברת הניהול כרוכה בהותרת השליטה הישראלית באזור “C”.
ירדן בין אחריות לאוכלוסייה לבין זכות הפלסטינים לקרקע
הצעת ליברמן מניחה נכונות ירדנית לקבל את האחריות שמוצע להעביר אליה. בריאיון הוא אמר כי לירדן “אין ברירה”, ודיבר על אפשרות של כניסת כוחות ירדניים או הקמת כוחות תחת פיקוד ירדני8. אולם הצהרתו אינה מציגה הבנה מוצהרת עם עמאן, ואינה יכולה לקבוע בשמה את תפקידה ממערב לנהר. כמו כן, מבחינת ירדן הסוגיה רחבה יותר משאלת קבלת משימה ביטחונית או מנהלית; היא קשורה לעתיד המדינה הפלסטינית, לטיב היחסים בין שתי הגדות, ולגבולות התפקיד הירדני בסוגיה הנשענת ביסודה על זכותם של הפלסטינים לאדמתם.
אחת הבעיות שבהצעה היא שהיא מעבירה לירדן את האחריות לניהול הפלסטינים, בעוד שהיא מותירה לישראל את השליטה באזור “C”. אם הגורם המנהל את האוכלוסייה אינו מחזיק בהחלטה לגבי החלק הגדול ביותר של הגדה, הרי שמה שמוצע אינו מטפל בעתיד הגדה כאדמה למדינה פלסטינית, אלא מחלק מחדש את הנטלים הקשורים באוכלוסייתה. אז הופכת השאלה הירדנית לקשורה בהגדרת הסוגיה הפלסטינית עצמה: האם היא נותרת סוגיה של עם התובע ריבונות והגדרה עצמית, או הופכת לסוגיה של ניהול אוכלוסייה שגורמים אחרים חולקים את האחריות לה?
עיתוי הוויכוח מקבל משמעות נוספת בהקשר זה. ב-22 בספטמבר 2026 הזהיר המלך עבדאללה השני בפני העצרת הכללית של האו״ם מפני השתלטות על אדמות, הרחבת ההתנחלויות וגירוש הפלסטינים, ותיאר את המתרחש בגדה כ“סיפוח בפועל” המבקש להפוך את הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא לבלתי אפשרית9. למחרת בלטה הצעת ליברמן, המציעה להטיל את ניהול האזורים “A” ו-“B” על ירדן תוך הותרת השליטה הישראלית באזור “C”. סמיכות העיתוי אינה מצביעה על קשר ישיר בין הנאום להצעה, אך היא מראה את ההבדל בנקודת המוצא של כל אחד מהם: עתיד הקרקע והמדינה וזכות הפלסטינים להגדרה עצמית בעמדה הירדנית, לעומת חלוקת אחריות הניהול והשליטה בהצעת ליברמן.
משרד החוץ הירדני כבר הדגיש, בגנותו את צעדי הסיפוח הישראליים, כי לישראל אין ריבונות על הגדה המערבית הכבושה, וקשר את יישוב הסוגיה הפלסטינית לזכותו של העם הפלסטיני לקבוע את גורלו ולממש את מדינתו העצמאית על אדמתו10. לכן יש להבחין בין תמיכת ירדן בפלסטינים ובמדינתם, לבין ההנחה שהיא תחליף את מוסדותיהם בניהול חלקים מן הגדה במסגרת הסדר המשמר את השליטה הישראלית על שטח נרחב ממנה. הראשון הוא עמדה ירדנית מוצהרת; ואילו השני הוא הצעה פוליטית ישראלית, ואין דבר המוכיח שירדן קיבלה אותה.
מי קובע את עתיד הגדה?
הוויכוח בין נתניהו לליברמן חושף מחלוקת באשר לתפקיד שניתן להעניק לירדן בגדה, אך הוא חושף גם את גבולות הדיון הישראלי כאשר הוא נסב על ניהול האזורים והשליטה בהם מבלי להתחיל בזכות הפלסטינים להגדרה עצמית. בתפיסתו של ליברמן, אחריות הפלסטינים ב-“A” ו-“B” מועברת לירדן, ואזור “C” נותר תחת שליטה ישראלית מלאה. ואילו התנגדות נתניהו כוונה לאפשרות של נוכחות הצבא הירדני ממערב לנהר, ולא השיבה את הפלסטינים למעמד בעלי ההחלטה בעתיד אדמתם.
לכן אין למדוד את השפעת ההצעה לפי השאלה אם היא ניתנת לביצוע מחר או אם ירדן תקבל אותה; אלא לפי מה שהיא חושפת על דרך החשיבה בנוגע לעתיד הגדה: חיפוש אחר מי שינהל את האוכלוסייה, בעוד היחס לשליטה על הקרקע נמשך כאילו היא עניין מוכרע או ניתן להרחבה. כאן טמונה השאלה שנעדרה מן הוויכוח: האם הגדה תמשיך להידון כאדמה של עם שיש לו זכות לריבונות ולמדינה, או שמא תצטמצם בהדרגה לאזורים שאחריות ניהולם מחולקת בין גורמים אחרים, בעוד עתיד הגיאוגרפיה שלה מוכרע ללא הפלסטינים?
