מאמר שפורסם בעיתון הירדני א-דוסתור
ייתכן שמה שמתרחש כיום בגדה המערבית ובירושלים נראה כהמשך מסלים למדיניותה הידועה של ממשלת בנימין נתניהו; הרחבת ההתנחלויות, ערעור הנוכחות הפלסטינית, שינוי המציאות בירושלים, ושימוש בכלים חקיקתיים, מנהליים, ביטחוניים ופוליטיים כדי לכפות עובדות חדשות בשטח. אולם עצירה בתיאור זה עלולה להסתיר מאיתנו תמורה מסוכנת יותר; שכן מה שאנו עדים לו בימים האחרונים מתקרב, להערכתי, לנקודת מפנה (Tipping Point), שבה המדיניות הישראלית עוברת מרמה אחת לאחרת.
העלייה המחרידה באלימות המתנחלים ובטרור שלהם בכפרים הפלסטיניים, והתרחבותן של תופעות כגון «נערי הגבעות», במקביל להידוק הגובר על המוסדות ובתי הספר בירושלים, ומיזם E1 על משמעותו של ביתור גאוגרפי של הגדה וערעור ממשי של האפשרות להקמת מדינה פלסטינית בת-קיימא; כל אלה אינם מכוונים רק להפוך את החיים הפלסטיניים לקשים יותר, אלא ליצור סביבה שבה היעדר הביטחון האנושי הופך לכלל יומיומי, והפלסטיני חש מאוים בביתו, באדמתו, בדרכו, בבית ספרו ובמקור פרנסתו.
במובן זה, אנו ניצבים בפני מעבר איכותי, גם אם הוא נראה כהמשך כמותי למה שקדם לו; שכן תפקידן של קבוצות המתנחלים הקיצוניות מתקרב יותר ויותר להיגיון של הכנופיות הציוניות, כגון ההגנה ולח”י, בשלב שלפני הקמת ישראל: הפעלת לחץ, אלימות והפחדה כדי ליצור מציאות דמוגרפית וגאוגרפית חדשה.
השאלה מבחינת ירדן אינה מוסרית או פוליטית בלבד, אלא קשורה ישירות לביטחון הלאומי ולאינטרסים האסטרטגיים הירדניים. האיומים מרובים ומשולבים; מעליית השיח הציוני הקיצוני, שכבר אינו שולי בישראל, דרך צל הגירוש הכפוי או ה«וולונטרי», עבור במאות אלפים המחזיקים בדרכונים ירדניים וחיים בגדה, ועד ירושלים וניסיונות שינוי הסטטוס קוו, נוסף על השזירה החברתית, הפוליטית, התרבותית, הגאוגרפית וההיסטורית בין ירדן לבין הגדה המערבית. ואין זה נראה מציאותי להמר על כך שהבחירות הישראליות הבאות, גם במקרה של יציאת נתניהו, יחזירו את ישראל בפשטות למסלול ההסדר הקודם; שכן התמורות שהתרחשו בחברה ובפוליטיקה הישראליות עמוקות יותר מדמותו של נתניהו ומממשלתו.
כאן בדיוק מתבלטת הדילמה הירדנית; שכן האסטרטגיה הירדנית, זה עשורים, התבססה על ראיית ההסדר המדיני והקמת המדינה הפלסטינית כאינטרס לאומי ואסטרטגי ירדני. כיום פרויקט זה כמעט מתאדה, בעוד הרשות הפלסטינית עצמה מאוימת בצמצום ובערעור נוספים, ואולי בהמשך אף בקריסה. מה עושה ירדן אם ההנחות שעליהן התבססה מדיניותה הקודמת קורסות?
ניתן להבחין בשני כיוונים בדיון הירדני. הראשון קורא, בדרך זו או אחרת, ל«פנייה מזרחה במקום מערבה», ולהסתגרות מפני הסוגיה הפלסטינית, מתוך הנחה שמה שמתרחש נמצא מחוץ לגבולות, ושמה שנדרש מירדן הוא הגנה על הגבולות ודחיית הגירוש. אך הבעיה בתפיסה זו היא שהיא מתעלמת מעובדת הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הדמוגרפיה והביטחון; שכן הגדה המערבית איננה סוגיית חוץ רגילה מבחינת ירדן.
ואילו הכיוון השני מבין את חומרת התמורות הנוכחיות ואת השפעתן הישירה והאפשרית על הביטחון הלאומי הירדני, אך הוא שם את עיקר כובד משקלו בהסלמה הדיפלומטית והפוליטית נגד הפרקטיקות הישראליות, דבר שהוא נדרש והכרחי, אך כבר אינו מספיק.
מה שאנו זקוקים לו כיום הוא פיתוח כיוון שלישי; גישה לאומית ירדנית היוצאת מנקודת הנחה שהגדה המערבית וירושלים מייצגות מרחב חיוני לביטחון הלאומי הירדני, וכי הנדרש הוא מעבר מניהול תגובות לבניית תוכנית פעולה אסטרטגית משולבת.
המכון לפוליטיקה וחברה כבר הציג בעבר ניירות ורעיונות בכיוון זה. ואם ישראל עברה לפני שנים מן העיסוק ב«פתרון הסכסוך» לניהולו, ולאחר מכן לניסיון להכריע היבטים יסודיים ממנו בשטח, הרי שחיוני שהמדיניות הירדנית תפתח בתורה את כליה להתמודדות עם המציאות החדשה.
ניקח למשל את הסיסמה «חיזוק עמידתם האיתנה של הפלסטינים», החוזרת רבות בשיח הפוליטי שלנו. למה הכוונה בדיוק בעמידה איתנה? ומהן המדיניות, הכלים והמשאבים ההופכים אותה מסיסמה פוליטית לאסטרטגיה הניתנת למדידה וליישום?
גשר המלך חוסיין, למשל, אינו רק מעבר גבול, אלא מייצג ריאה חיונית לפלסטינים בגדה לנוכח המדיניות הדוחפת לכיוון הפיכתה לכלא גדול; לכן יש לראות את הקלת התנועה דרכו ואת פיתוח התשתית והנהלים בו מנקודת מבט אסטרטגית. הדבר נכון גם לגבי ירושלים והמקומות הקדושים, שם הופך הצורך דחוף בבניית גישה ירדנית–ערבית משולבת ויעילה יותר להתמודדות עם הפרויקט הישראלי המתגבר שם.
השורה התחתונה היא שהגדה המערבית מבחינת ירדן איננה סוגיית חוץ שניתן להציבה במקום שני; היא ביטחון לאומי, אינטרסים אסטרטגיים, תפקיד אזורי, משוואה פנימית, וקשר היסטורי מסועף ביותר. ואם התמורות הנוכחיות מעבירות את הסכסוך לשלב חדש, הרי שהשאלה כבר אינה רק: כיצד ירדן דוחה את המתרחש? אלא: מהי התוכנית הירדנית להתמודדות עם היום שאחרי שחיקת פרויקט המדינה הפלסטינית?
זו, להערכתי, אחת השאלות הדחופות ביותר הניצבות כיום בפני המדינה והאליטות הפוליטיות והאינטלקטואליות הירדניות.
