תקציר מנהלים:
המאמר שואל: כמה פעמים מזמנת תעמולת הבחירות הישראלית את דימוי האויב בבחירות הראשונות לאחר השבעה באוקטובר, ומיהו אויב זה אצל כל אחד משני המחנות המרכזיים? הוא משיב באמצעות ניתוח 270 פוסטים שפורסמו בחשבונות הרשמיים של מחנה בנימין נתניהו (127 פוסטים) ושל מחנה גדי איזנקוט (143 פוסטים) באינסטגרם בין 5 באוגוסט ל-4 בספטמבר 2026.
מחנה נתניהו מזמן אויב חיצוני או אתני ב-34.6% מפוסטיו, לעומת 6.3% אצל איזנקוט, כלומר יותר מפי חמישה. האויב הראשון בשיח נתניהו הוא המפלגות הערביות ומנסור עבאס (22% מפוסטיו), יותר מאיראן, חזבאללה, עזה וטורקיה יחד, בעוד ארדואן, ממדאני ונעים קאסם מופיעים בדימויים ובמערכונים, ולעיתים נדירות בטקסט. לעומת זאת, העוינות של איזנקוט מופנית פנימה: נתניהו ו״קבינט השבעה באוקטובר״, שכן האחריותיות וועדת החקירה הרשמית תופסות 30.8% מפוסטיו, והמפלגות הערביות אינן מוזכרות באף אחד מהם.
נתניהו זקוק לאויב משום שרקורד הביטחון שלו קרס בשבעה באוקטובר, ולכן הוא מעביר את שאלת ההצבעה מ״מה עשית?״ ל״מי מגן עלינו?״. בחירתו נופלת דווקא על האזרח הערבי משום שלמחנה השינוי אין רוב ללא המפלגות הערביות או הימנעותן. איזנקוט נמנע לחלוטין מציר הימין והשמאל משום שזהו מגרש יריבו, והוא מנהל את המערכה על כשירות ואחריותיות. מתחת ללשון האחדות הלאומית בשני הקמפיינים מתנהל ויכוח מעמדי על מי משלם את מחיר המלחמה, חיילי המילואים או החרדים הפטורים מגיוס, והאויב הערבי מסייע להשאירו מחוץ לדיון.
מכאן ניתן לומר כי שני המחנות חלוקים על ניהול השלב שלאחר השבעה באוקטובר, ונפגשים במיקומו של הערבי בתוך הקהילה הפוליטית: נתניהו מעלה אותו כדחליל, ואיזנקוט משמיט אותו מן השיח. מה שמכריעות הקלפיות ב-27 באוקטובר הוא זהות מי שמנהל את הפרויקט; את גבולותיו הכריעו שני הקמפיינים במהלך שבועות התעמולה.
השאלה וההשערה
הבחירות בישראל מתקיימות ב-27 באוקטובר 20261, והן הראשונות מאז השבעה באוקטובר. בקמפיין שבו פתק ההצבעה מוצג כ״מגן מפני סכנה קיומית״, האויב נעשה מפתח להבנת הדרך שבה התעמולה משכנעת את בוחריה. מכאן מציב המאמר שתי שאלות: כמה פעמים מזומן דימוי האויב, הערבי, הפלסטיני והאזורי, בשיח הבחירות? ומיהו אויב זה בדיוק אצל כל מחנה?
כדי להשיב, המאמר משווה בין שני קטבי התחרות: בנימין נתניהו (הליכוד) וגדי איזנקוט (ישר). ערך ההשוואה נעוץ בכך ששני הקמפיינים פונים לאותו ציבור באותו תזמון, וכל אחד מהם נשען על הון צבאי וביטחוני כבד, אך הם שונים בזהות האויב שמפניו הם מפחידים את הציבור.
המאמר יצא מהשערה שהתגבשה במהלך מעקב אחר הקמפיין: שיח נתניהו מבוסס על זימון הצד הערבי והאסלאמי, ממנסור עבאס ועד ארדואן, נעים קאסם וזוהראן ממדאני, כפיצוי על רקורד ביטחוני שקרס בבוקר השבעה באוקטובר, בעוד יריבו בונה את מסרו דווקא על כישלון זה. הממצאים אישרו במלואו את החלק השני של ההשערה, ושינו את החלק הראשון בנקודה מהותית: האויב המרכזי אצל נתניהו הוא האזרח הערבי בתוך ישראל ומפלגותיו המיוצגות בהכנסת, ואילו הדמויות האזוריות ממלאות תפקיד חזותי-ראוותני בתדירות נמוכה יותר.
החלק השני מציג את המתודולוגיה והמדגם, והשלישי את הממצאים הכמותיים. החלקים הרביעי והחמישי מפרקים את מבנה האויב אצל כל מחנה, והשישי מציע הסבר לפיזור זה, ולאחר מכן חוזרת הסיכום לשתי השאלות ומשיבה עליהן.
המתודולוגיה והמדגם
המדגם מורכב מפוסטים בארבעת החשבונות הרשמיים באינסטגרם: b.netanyahu ו-likud_party למחנה נתניהו, ו-gadi_eisenkot ו-yasharwitheisenkot למחנה איזנקוט, במשך 31 ימים מ-5 באוגוסט עד 4 בספטמבר 2026, כלומר מן היום ה-83 ועד היום ה-53 לפני ההצבעה. בסך הכול היו בו 270 פוסטים: 127 למחנה נתניהו ו-143 למחנה איזנקוט2, ופוסט משותף בין החשבון האישי לחשבון המפלגתי נספר פעם אחת.
יחידת הניתוח היא הפוסט, על הטקסט המלווה שלו ועל המרכיב החזותי שלו כאשר הוא קריא. כל פוסט קודד בקידוד רב-קטגורי לפי מדריך בן 15 קטגוריות, שאליו נוסף מדד מורכב המאחד את כל צורות האויב החיצוני והאתני. דפי פייסבוק הוחרגו משום שהם מפרסמים מחדש באופן אוטומטי תוכן מאינסטגרם, ועשרות פוסטים במדגם נשאו סימון של פרסום מוצלב; לכן אומץ אינסטגרם בלבד כדי למנוע ספירה כפולה. בכך עצמו יש נתון: המבנה התעמולתי של שני המחנות מאוחד על פני פלטפורמות ״מטא״.
למדגם שלוש מגבלות. הראשונה היא שהקידוד הסתמך בעיקר על טקסטים. השנייה היא שסרטונים בעלי כיתובים קצרים, מסוג ״עדכון חשוב״, עשויים לכלול תוכן עוין שלא נספר, ולכן המספרים מייצגים רף תחתון. השלישית היא שהמדגם אינו כולל מודעות ממומנות שאינן מופיעות בחשבונות.
הממצאים
| הקטגוריה | נתניהו/הליכוד (127 פוסטים) | איזנקוט/ישר (143 פוסטים) |
|---|---|---|
| המפלגות הערביות / מנסור עבאס | 28 (22.0%) | 0 (0%) |
| דה-לגיטימציה אתנית-פוליטית של היריב (ממשלת שמאל עם המפלגות הערביות) | 37 (29.1%) | 0 (0%) |
| דה-לגיטימציה ביצועית של היריב (ממשלת ההשתמטות, קבינט 7.10, נכנע וברח) | 3 (2.4%) | 18 (12.6%) |
| זימון ״אויבי ישראל״ לגיוס | 9 (7.1%) | 1 (0.7%) |
| איראן / חזבאללה | 9 (7.1%) | 4 (2.8%) |
| המדינה הפלסטינית / הרשות כאיום | 6 (4.7%) | 1 (0.7%) |
| עזה / חמאס | 4 (3.1%) | 3 (2.1%) |
| טורקיה / ארדואן (בטקסט או בתמונה) | 5 (3.9%) | 0 (0%) |
| השבעה באוקטובר (האירוע) | 2 (1.6%) | 18 (12.6%) |
| התקשורת (כיריב או כבמה) | 7 (5.5%) | 1 (0.7%) |
| אחריותיות / ועדת חקירה רשמית | 0 (0%) | 44 (30.8%) |
| גיוס החרדים / השתמטות | 0 (0%) | 13 (9.1%) |
| סוגיות אזרחיות (חינוך, פשיעה, יוקר מחיה, הצפון) | 4 (3.1%) | 47 (32.9%) |
| גיוס, תוכן אישי ואירועים | 52 (40.9%) | 52 (36.4%) |
| הישגי המלחמה והדיפלומטיה | 12 (9.4%) | 1 (0.7%) |
| המדד המורכב: אויב חיצוני או אתני (ערבים, פלסטינים, איראן, טורקיה, עזה, אויבים) | 44 (34.6%) | 9 (6.3%) |
הטבלה חושפת ראשית את היקף הפער: יותר משליש מפוסטי נתניהו (34.6%) מזמנים אויב חיצוני או אתני, לעומת 6.3% אצל איזנקוט. שנית היא חושפת את זהות האויב: הקטגוריה היחידה הגדולה ביותר בשיח נתניהו היא המפלגות הערביות ומנסור עבאס (22%), לפני איראן, עזה וטורקיה יחד.
שלישית, בולט היעדרו של האירוע שאמור למסגר בחירות אלה. השבעה באוקטובר מופיע בשני פוסטים בלבד מתוך 127 אצל נתניהו, אחד מהם הגנתי במפורש (שאלתם: מדוע לא העירו אותי ב-7 באוקטובר), בעוד שהוא מופיע ב-12.6% מפוסטי איזנקוט בצמוד לאחריותיות, שתופסת 30.8% מקמפיינו.
רביעית, שני המחנות מפעילים דה-לגיטימציה של היריב, אך נבדלים בסוגה. אצל נתניהו זו דה-לגיטימציה אתנית-פוליטית המחברת את היריב לערבים, לשמאל ולאויב (29.1%), ואצל איזנקוט דה-לגיטימציה ביצועית המבוססת על כינויים מוכנים כגון ״ממשלת ההשתמטות״, ״קבינט ה-7.10״ ו״הממשלה הגרועה בהיסטוריה״ (12.6%). במילים אחרות, כל מחנה מדבר רבות על מה שיריבו נמנע ממנו: נתניהו על האויב, ואיזנקוט על השבעה באוקטובר.
אויבו של נתניהו: שלוש טבעות חופפות
האויב בקמפיין נתניהו פועל בשלוש טבעות הנבדלות בערוץ, בתדירות ובתפקיד: טבעת יומיומית-טקסטואלית שמרכזה המפלגות הערביות, טבעת חזותית-ראוותנית שמרכזה דמויות אזוריות, וטבעת פנימית שמרכזה התקשורת.
הטבעת היומיומית: המפלגות הערביות כמנוע הקמפיין
הקמפיין הדיגיטלי של נתניהו מבוסס על משפט אחד החוזר בנוסחים כמעט מילוליים: ״אין ממשלת איזנקוט בלי יאיר גולן והמפלגות הערביות״. נוסחה זו וגיווניה, בתוספת ליברמן או בציון מנסור עבאס, הופיעו ב-24 פוסטים במשך 31 ימים, כלומר בקצב של כמעט פוסט ביום, והגיעו לחמש פעמים ביום השיא (26 באוגוסט). מנסור עבאס מוזכר בשמו ב-11 פוסטים, בעוד שר הביטחון הישראלי הנוכחי לא הוזכר באף טקסט מטקסטי המדגם. מבין 37 פוסטים המשתמשים במסגרת ״ממשלת שמאל״, 24 פוסטים (64.9%) מצמידים את השמאל במפורש למפלגות הערביות, עד ששתי המילים נעשו בשיח זה כמעט נרדפות בפועל.
שיח זה פועל באמצעות שרשרת שקילות המתרחבת טבעת אחר טבעת: איזנקוט שווה ליברמן, ושווה יאיר גולן, ושווה מנסור עבאס, אחר כך טיבי ובל״ד, אחר כך ״האחים המוסלמים״, אחר כך המדינה הפלסטינית, ולבסוף איראן. פוסט מ-28 באוגוסט, המופנה לבן גביר, אוסף את השרשרת כולה בטקסט אחד: ממשלת איזנקוט ״תקים מדינה פלסטינית״ ו״תפנה את הבית שלך, איתמר״ ו״תסגור את ערוץ 14״, מול ממשלה ש״הצילה את ישראל מהשמדה גרעינית איראנית״. פוסט מ-22 באוגוסט מהדק את המבנה: ״לא תקום מדינה פלסטינית הנשלטת בידי איראן… מחיר קואליציית השמאל עם האחים המוסלמים״.3
באמצעות שרשרת זו הופכים האזרחים הערבים, שהם חמישית מאזרחי המדינה ולהם מפלגות המיוצגות בהכנסת, משחקן פוליטי לגיטימי לזרוע של אויב חיצוני, והיריב היהודי מוצא מן הקהילה עצם חיבורו אליהם. תמונת ליברמן המחבק את עבאס (27 באוגוסט) והתגית ״סוס טרויאני״ (26 באוגוסט) מתמצתות היגיון זה חזותית. את השרשרת מלווה קו פחות תדיר ובעל טון גבוה יותר (3 פוסטים) המתאר את איזנקוט כמי ש״נכנע וברח מהקבינט לפני מבצע הביפרים״ ו״הרים דגל לבן״. היעד כאן הוא דווקא ההון הצבאי של הגנרל, משום שזהו ההון האלקטורלי הבסיסי שלו.
הטבעת הראוותנית: ארדואן, ממדאני וקאסם
הדמויות האזוריות נוכחות יותר מכפי שהטקסטים מרמזים, אך הן עוברות דרך התמונה. ארדואן מופיע חמש פעמים: פעם אחת בטקסט, באזהרה מפני ההתמקמות הטורקית בסוריה (הבהרנו את המסר: Don’t), וארבע פעמים חזותית, בקטע מנאום שלו המתורגם לעברית, בפוסטר ״רוצים שנתניהו יפסיד״, במערכון שנוצר בבינה מלאכותית ומוצמד לחשבון הליכוד שבו מתקשר אליו שחקן המגלם את ממדאני, ובשקופית הנושאת את דגל טורקיה. ממדאני אינו מוזכר בשמו באף טקסט, ומופיע חזותית לפחות שלוש פעמים.
טבעת זו מגיעה לשיאה בקרוסלה מ-30 באוגוסט: שבע שקופיות המקבצות את תערוכת האויבים תחת הסיסמה שאסור שאויבי ישראל ינצחו, ובהן מחמוד עבאס באותיות מדגל פלסטין, ציוץ על לחץ הרשות הפלסטינית לאיחוד חד״ש, תע״ל ובל״ד נגד נתניהו, ארדואן עם דגל טורקיה, ממדאני, מוג׳תבא ח׳אמנאי בצבעי הדגל האיראני, ונעים קאסם לצד מכשיר ביפר. שלט החוצות שתיעד הארץ ב-16 באוגוסט, ועליו ממדאני, ח׳אמנאי, ארדואן וקאסם,4 הוא המשך ברחוב של אותה שרשרת דיגיטלית.
הדבר חושף חלוקת עבודה בין טקסט לתמונה. החזרה הטקסטואלית היומיומית שמורה למפלגות הערביות (28 פוסטים), והדמויות האזוריות מנוהלות בתמונה ובמערכון בתוך שיח אויבי ישראל (9 פוסטים), שבו הפנים אינן זקוקות למשפט. התמונה מייצרת הפתעה ותפוצה, גם כשהיא מזמנת ראש עיר אמריקאי שמקדים את נתניהו בעיני יהודי ארצות הברית (44% דעות חיוביות לעומת 32% לפי סקר AP-NORC)5. הטקסט, לעומת זאת, מקבע מדי יום את האויב הקרוב והקל יותר לאמון בקרב הבסיס. ארדואן אינו מתמודד להכנסת, אך מנסור עבאס עשוי לשבת בקואליציה שלה; וזה ההבדל בין אויב המתאים לכרזה לבין אויב המתאים לקלפי.
הביטוי אויבי ישראל הופיע בנוסחו הכללי ב-9 פוסטים (7.1%), בהם ציוץ של הליכוד על מדינות ערביות הרוצות להפיל את נתניהו כדי שאיזנקוט וגולן יתנו להן כל מה שירצו, ואחר החוגג מאמר בסוכנות הידיעות האיראנית הרשמית המייחל לנפילתו. מסגרת גמישה זו ממלאת שני תפקידים: היא הופכת את הבחירות מאחריותיות פנימית לקרב קיומי, וממקמת כל מי שרוצה להחליף את הממשלה, לרבות בוחרים ישראלים, בקטגוריית האויב באופן אובייקטיבי. הנוסחה השלטת ממזגת את האיש עם המדינה: אויבי ישראל רוצים את נפילת נתניהו. מנגד, המילה אויבים הופיעה פעם אחת בלבד ב-143 פוסטי ישר, ובהיגיון הפוך: ציטוט של מועמד המפלגה שאול מרידור האומר כי שגשוג הצפון יהיה הניצחון על אויבינו. אצל נתניהו האויבים הם טיעון להישארותו בשלטון, ואצל יריבו תבוסתם היא תוצאה של עבודת הממשלה.
הטבעת הפנימית: התקשורת
הטבעת השלישית פנימית, והיא מכוונת לתקשורת: התקשורת משקרת, אלה העובדות (3 בספטמבר), ולאחר מכן גם בהארץ יודעים, כאשר העיתון אומר דבר המשרת את הקמפיין. ערוץ 14 מופיע במדגם כבמה מועדפת לקמפיין (שתי הזמנות לצפייה ב-30 וב-31 באוגוסט), והוא הערוץ שמדד הייצוג של העין השביעית מצא כי הוא מדיר ערבים ממסכו כמעט לחלוטין. כלומר, הבמה שממנה הקמפיין פונה לבסיסו ריקה מלכתחילה מן הקטגוריה שממנה הוא יוצר את דימוי האויב, ולכן הצופה אינו מוצא דבר המערער את הנרטיב.
אויבו של איזנקוט: נתניהו עצמו
האחריותיות במקום האויב
מבנה קמפיין איזנקוט הפוך. אויבו הראשון פנימי ומכונה בשם: נתניהו וקבינט השבעה באוקטובר. קטגוריית האחריותיות, הכוללת פתיחת פרוטוקולי קבינט המלחמה, הקמת ועדת חקירה רשמית והטלת אחריות, מכסה 30.8% מפוסטיו; השבעה באוקטובר נוכח ב-12.6% מהם בביטויים כגון לא בגידה ולא כישלון: עיוורון והזנחה פלילית, או ניצחון ב-27.10 או 7.10 שני. הדה-לגיטימציה אצלו ביצועית לחלוטין, במילון מוכן הממלא 18 פוסטים: ממשלת ההשתמטות, ממשלת הכישלון, קבינט ה-7.10, הממשלה הגרועה בהיסטוריה, שר הטיקטוק, ומפלגה שנותר ממנה השם בלבד.
איזנקוט מתקרב להיגיון החיבור לאויב פעם אחת בלבד, בפוסט המצמיד את נתניהו ליחיא סנוואר (כאשר נתניהו וסנוואר שוחחו ביניהם) כרמז לערוץ ההבנות עם חמאס, לעומת 24 פוסטים אצל נתניהו המחברים את יריבו למפלגות הערביות. כאשר הוא מזמן אויב חיצוני (6.3% מפוסטיו), הוא מציב אותו לרוב בהקשר של כשירות: אין ביטחון אמיתי בצפון ללא פירוז דרום לבנון ופירוק חזבאללה, ותחת שלטון הממשלה הזו איראן קרובה יותר מאי פעם לנשק גרעיני. אין אזכור של המפלגות הערביות באף פוסט
היעדר המילה שמאל
בלקסיקון יש פער רהוט יותר מן המספרים. המילה שמאל אינה מופיעה באף אחד מ-143 פוסטי מחנה איזנקוט, לא בהתקפה ולא בהגנה, בעוד נתניהו בונה עליה 29.1% משיחו. ההיעדר כאן הוא בחירה מחושבת: כניסה לוויכוח ימין ושמאל פירושה משחק במגרש היריב, ולכן איזנקוט מחליף אותו בשני צירים שבהם יש לו עדיפות, הציוני מול המשתמט משירות, והמצליח מול הנכשל. חשבון מפלגתו מסתפק בתגובה להפגזה היומיומית בציטוט משיר של מריה קארי: ״Why are you so obsessed with me?״. גם סיסמת המלחמה החוזרת שלו, ״ישראל חייבת לנצח״, מבטיחה ניצחון בלי לנקוב בשם המובס, משום שהנקיבה בשם מחזירה את הקמפיין אל המגרש שתוכנן לעזוב.
גבולות החלופה
נדרשת כאן מידה של מרחק ביקורתי. הימנעות איזנקוט מדמוניזציה של המפלגות הערביות היא הימנעות מכלי תעמולתי, ואינה עולה כדי הכרה פוליטית בהן. קמפיינו מבטיח ״ממשלה ציונית רשמית״, ומחזר במפורש אחר ״ליכודניקים מאוכזבים״, אף שהשיק אותו בהתחייבות להיות ״ראש ממשלה לכל הישראלים״6. הערבי נוכח בו רק בנוסחת ההשתלבות האישית המותנית: מועמד דרוזי, גנרל לשעבר, ופוסט אחד על מתנדבים ״יהודים וערבים״ בירושלים, והוא נעדר לחלוטין כשותף פוליטי קולקטיבי. שני המחנות, אם כן, מציבים מראש את הפלסטיני מחוץ לגבולות הקהילה הפוליטית: האחד מעלה אותו כדחליל, והאחר משמיט אותו מן השיח. המחלוקת הרועשת ביניהם נסובה על ניהול הפרויקט, בעוד השאלה על ״האזרח״ שבשמו מדברים שני הקמפיינים נותרת מחוץ לדיון לחלוטין.
הסבר הפיזור
המספרים הקודמים מתארים מה אומרים שני הקמפיינים. חלק זה מציע שלושה הסברים משלימים לשאלה מדוע הם אומרים זאת.
האויב כתחליף לרקורד
דימויו הפוליטי של נתניהו התבסס על כשירות ביטחונית, ודימוי זה התנפץ ביום שבו הותקפה ישראל כשהוא עומד בראש הממשלה. לכן כל דיון ברקורד שלו פותח את תיק השבעה באוקטובר. זימון האויב מעביר את שאלת ההצבעה מ״מה עשית?״ ל״מי מגן עלינו?״, כלומר מעבר ניתן לאחריותיות אל עתיד שניתן להפחיד מפניו. האויב הפנימי זול יותר בעלות ובעל חיי מדף ארוכים יותר מכל אויב חיצוני שנתניהו עצמו, או מי שיחליף אותו, עשוי לחתום עמו יום אחד על הסכם.
חישובי הקואליציה
מיקוד ההתקפה במפלגות הערביות משקף עובדה בחישוב הקואליציוני הישראלי: למחנה השינוי אין רוב ללא מפלגות אלה או הימנעותן בהצבעה. נתניהו הכריז במפורש כי מטרת רשימת הליכוד היא למנוע ״ממשלה צרה עם המפלגות הערביות״7. מה שהמדגם מראה הוא הפיכת יעד זה מהצהרה לקצב יומי סדיר. קולות האזרחים הערבים מקובלים בספירה ונדחים בשלטון, ועל הסתירה המכוננת הזו בונה הקמפיין את מסרו מדי בוקר.
מי משלם את מחיר המלחמה
הממד המעמדי נעדר משיח שני המחנות כאשר הם מדברים על ״האומה״, ומופיע בהצעותיהם החומריות. מחיר המלחמה נופל על קבוצות מסוימות. נתניהו מחזר אחר חיילי המילואים בחבילת דיור הכוללת כ-20 אלף הזדמנויות רכישה בתנאים מועדפים והנחה העולה על חצי מיליון שקל, נוסף על מענקים קודמים העולים על 25 מיליארד שקל, בלי לפגוע בפטורים של שותפיו החרדים. איזנקוט מציב את ״חוק השירות לכולם״ ואת העלאת שכר הלוחמים ב-50% בליבת תוכניתו, ו-9.1% מפוסטיו מכוונים ל״השתמטות״ החרדית, עד כדי ביקורת על מימון קווי תחבורה ציבורית לטובת ״קבוצה שאינה משרתת ואינה תורמת״. הדבר שעליו מתחרים שני הקמפיינים תחת לשון האחדות הוא מי משלם את המחיר בחיילים ומי לוקח מן התקציב. באור זה ממלא האויב הערבי תפקיד נוסף: הרחקת המבט מן השסע הזה בתוך החברה היהודית עצמה.
סיכום
המאמר שאל: כמה פעמים מזומן דימוי האויב בתעמולת הבחירות, ומיהו אויב זה אצל כל מחנה?
באשר לשאלה הראשונה, המדגם מראה כי זימון האויב הוא עמוד תווך בקמפיין נתניהו ושוליים בקמפיין איזנקוט: יותר משליש מפוסטי הראשון (34.6%) לעומת 6.3% אצל השני, כלומר יותר מפי חמישה. באשר לשאלה השנייה, נתניהו בוחר מבין כל האויבים הזמינים את הקרוב שבהם: המפלגות המייצגות חמישית מאזרחי המדינה. הדמויות האזוריות, ארדואן, קאסם וממדאני, פועלות כתמונות וכמערכונים המעצימים את תחושת הסכנה, בעוד הערבי האזרח מוחזר טקסטואלית מדי יום משום שרק הוא נוכח בחישוב הקואליציוני. אצל איזנקוט, לעומת זאת, האויב הוא נתניהו עצמו, וקמפיינו מבוסס על הכישלון והאחריותיות, תוך שתיקה מוחלטת על הערבים.
מבחינה אנליטית, ממצאים אלה מלמדים כי שני הקמפיינים, חרף עוצמת המחלוקת ביניהם, מסכימים על עניין מהותי. שני המועמדים חלוקים על הפרוטוקולים, ועדת החקירה והאחראי לכישלון בבוקר השבעה באוקטובר, אך נפגשים, כפי שמראים המספרים, במיקומו של הערבי בקהילה הפוליטית: סכנה שמגייסים נגדה אצל הראשון, ונעדר שמושתק אצל השני. מה שהישראלים בוחרים ב-27 באוקטובר הוא מנהל הפרויקט; את גבולות הפרויקט כבר הצביעו עליהם באמצעות חזרה בכל יום מימי הקמפיין.
ממצאים אלה נותרים מוגבלים לפוסטים אורגניים במהלך חודש אחד. פתוחה למחקר עתידי השאלה אם המודעות הממומנות והשבועות האחרונים לפני ההצבעה היו עדים להסלמה בזימון האויב או לשינוי בזהותו.
